לתוך שמחת ההכנות וההתרגשות לקראת הטיסה לחלל, שהן מנת חלקי בחודשים האחרונים, נכנס עצב עמוק: אנאס אלוחואח, צעיר ישראלי בן 18, נרצח בלוד. נקלע לסכסוך דמים וככה חיים שלמים נגדעו באבם. סתם.

הכרתי אותו, את אנאס. רעייתי אורה ואני טיילנו אתו ועם חבריו בנגב, במסגרת מסע סיום בוגרי "אות רמון", שהיא תכנית המנהיגות המובילה בישראל למסיימי כיתות י״ב. האות, מטעם קרן רמון ובהשתתפות משרדי החינוך והמדע, מוענקת ל – 15 מסיימי כיתות י״ב מצטיינים, שהוכיחו יכולת מנהיגותית ותרמו תרומה יוצאת דופן לחברה ולקהילה. תלמידים ותלמידות שנבחרים מדי שנה, מתוך למעלה מ-300 מועמדים, משתתפים בתכנית מנהיגות שנתית מעשירה ומעצימה, המטפחת את תכונות מנהיגותם, ומציידת אותם בארגז כלים ניהוליים שיסייע בידם להוביל את החברה הישראלית.

אנאס היה אחד מהם. מיטב הנוער. מנהיג טבעי. נער משכמו ומעלה. מוביל. סמל לשיתוף פעולה ולקירוב לבבות. הנער הזה, האהוב על כולם, לא יחנוך עוד תלמידים מתקשים, הוא כבר לא יתנדב במד"א, הוא כבר לא ילמד הנדסה. מוות מיותר בסכסוך מיותר שאנחנו כחברה כשלנו במניעתו.

אנחנו, שמצליחים לטוס לחלל, שעובדים כתף אל כתף בתחנת חלל בינלאומית המחברת בין מעצמות מתחרות, לא עלה בידנו להוריד את שיתוף הפעולה העילאי הנמצא מעבר לאטמוספירה, אל קרקע המציאות. לא השכלנו עדיין לגשר בין אויבים. למנוע סכסוכי דמים מיותרים. לקיים כאן, בארץ הקטנה שלנו, חיים של הכלה, שיתוף וסובלנות. אנאס פעל כדי לשנות את המציאות הזו. חייו נגדעו אבל בשורת שליחותו מהדהדת. ואני יודע שחבריו ימשיכו לפעול ולהוביל את החברה הישראלית לעתיד טוב יותר. ואני יודע שאנחנו נמשיך לקדם את העולם לעתיד טוב יותר, ונעשה את זה בשמים ובארץ. ונמשיך לחלום ונמשיך לעבוד, ונקום מתוך העצב, כי אפילו החלומות דורשים עבודה.

יהי זכרו ברוך.

בפוסט הבא אספר על תולדות שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחנת החלל. מוזמנים לבקר.